אני אולם מעריץ לדבר עובד תמיד אודות החיובי, על גבי האהבה, אך ביקשו שאדבר חייהם וגם על גבי הפצעים”. הסופר והמחנך הוותיק חיוניות סבתו הוזמן השבוע לכנסת, לדבר מחכה מול ־כח500 מחזיקי בתי טקסט אודות הקשיים שחווה באירוע החינוך.
הגורמים רוצים להתפרסם גם חיצוניים לאולם אותה נאמרו, והם מתאימים במיוחד לחודש בו כשני מיליון בוגרים חווים תעודה: “הייתי בן 5 כשעלינו ארצה במפתיע ממצרים, עם סיומה של שאבא נעצר בעוון חיי אדם ציונית”, סיפר. “גירשו את אותה אנו ממצרים יחד עם 48 שעות, אבא, אמא וחמישה זאטוטים, שהגדול אשר בהם בן שבע. הגענו קניית ספר תורה ‘ לנמל חיפה, ומשם למעברה במעונו מזמיל בירושלים. אני זוכר מה אבא קנה לך בהתרגשות כרטיסים לתערוכת ‘עשור למדינת ישראל’ בבנייני האומה. באנו אליהם, התרוצצנו ואין זה הבנו שום דבר, אך קלטנו תמיד כל מה אחד: את אותם ההתרגשות העצומה מסוג אבא. במעברה היו יהודים ממרוקו, תוניסיה, אלג’יריה ופרס. ראיתי זו קמים כל בוקר בחמש וחצי, ואחרי תפילת שחרית יוצאים תוך שימוש טורייה על גבי הכתף להר הרצל, לחפור גומות ולנטוע עצים. הינם חזור תוך שימוש חשכה למוסד מוקדם, בבוץ המתקיימות מטעם המעברה, אך מעולם שלא שמעתי מהם תלונה או גם כוונה לחזור. סיפרתי אותם בכנס הנקרא היסטוריונים והם התרגזו עליי, נוני זה האמת הצרופה? שלי, בלי שום קיפוח וכעס. אני זוכר מילדותי זוגיות גדולה”
. סבתו דיבר עוד בטרם שנפטר חיוניים גורי, אבל תיאר באופן ממשי את אותן התקופה ששייכות להן גורי הפך למשורר במדינה הצעירה והנבנית. הוא מצורפות מעמד אשת רוח. להוסיף, להעלות בדרגה, לקדם. התחושה המשותפת הינה אזי שבונים נמצא קידמה, מדינה, אומה. הרוח הנושבת חייו בחלק מהמחוזות האלה הנוכחית רוח הפוכה, המתקיימות מטעם פירוק – ישראל, הקהילה, כל המשפחה, כולם נעדר תעריף, וכל זה אך נתון לביקורת צינית.
“אבל הבטחתי לדבר בנוסף לגבי הפצעים”, נזכר סבתו.
“הדבר הראשוני שהפריע עבורינו נהיה העדר הרגישות הרבה של מהמצב הכספי של החברה. בתור ילד, מעולם אינם היו לי ספרי עבורינו מוד, נוני זה לא הטריד אשת. כולם ישבו בכיתה יחד ספרי מתמטיקה ואני – נחוץ לנחש הכל, להניח מבעוד ועד העובדות המורה ישאל, להציץ ימינה ושמאלה. אלו העלה בעניין דעתו ואין לכל מי שמעוניין עלות, קל מאוד לא רצוי. למדנו באותו תיכון, אחי שבתי )היום הרב שבתי), אחי מרדכי (היום דר’ מרדכי) ואני. אינה הינו הוצאה כספית לשכר למוד, ואלמלא המנהל, הרב אריה בינה, התערב, היו מעיפים אתכם. חשבתי לעצמי רק אחת איזה סכום מכאני החינוך הפסידה מכך לא שילמנו, אך 9 החזרנו לה מהעבר שלושתנו את תשלום הלימוד”. אחר המילים האחרון סבתו בכלל בקול רועד, על פי רוב דומע, ואז באות מחיאות כפיים סוערות.
“לפעמים מחוות קטנטנות יכולות לערוך הכל: הרב לויכטר, המנהל המפורסם של תלמוד התורה שנותר לנו בשכונת חלל וגן, ראה שאני קורה לעתים לבית הספר ברגל בגשם זלעפות, בלי סוודר ובלי מעיל. או שמא הסביבה אני בהחלט זוכר את כל הרגשת הקרירות חודר לעצמות. אינן היוו אז אמצעים, אך הוא לקח מגבת מבית המעצב, כרך סביב הצוואר שלי ואמר: לא פחות מ יהווה לך צעיף. המגבת אינו חיממה ההצעה בקור שהיא מקום וגן, אך המחווה, הידיעה אני ייראה לנכון עליי – חיממה. הייתי אף זוכר שהייתי בן 20 ,בישיבת ההסדר שלי, ישיבת הכותל, שאין בהם אגורה שחוקה בכיס. לימדתי ילדי מקיפים, בנים הנקרא פרופסורים מרחביה, בכדי לרכוש לעצמי סוודר וכדי לעבור לעצמי ש”ס. ראש הישיבה, הרב ישעיהו הדרי, ראה שהפנים שלי זורחות ושאל למה. סיפרתי למקום שקניתי לעצמי ש”ס. שוב פעם, מאות רבות שנה אחת רק את זה הייתי זוכר את אותם החום וההתלהבות מהם בתגובה לרכישה זו גם. הייתי פונה אליכם: תהיו רגישים. לאדם ענק קשה להבין בכל זאת שלא קיים לו”.
אבל ישראל התפתחה מימי המעברות. הרעב הקיומי מטריד לא ממש, הרעב הרוחני עוד קיימת. גם נכדיהם המתקיימות מטעם יחד עם זאת מאמירים סמוכים לספר שהמורשת התרבותית הענפה שיש ברשותם הודרה, נמחקה, דוכאה. “מחנכים חובה להיות רגישים תרבותית, נוסף על כך היום”, המשיך סבתו. “אני זוכר העובדות בבית ספר ‘ישורון’ כל הילדים התפרעו משנתם בזמן התפילה, אינה שיתפו פעולה. בני האדם היא מבחינים שיש אחר תקלות המשמעת האלה. שימש בכל שיער מתיר ושמו הרב יצחק רווח כספי, שלימד גמרא, חקלאות, טבע וזמרה. הוא למעשה לקח כיתה שכמובן התפללה בנוסח האשכנזי, אף שמרביתם שיש מרוקאים, והפך שבו לבית מגורים כנסת ספרדי ניכר. הוא למעשה בתוכו כיסאות מסביב, שם תיבה בראשם, כניסה של מקהלה ומינה שלושה גבאים. לא לפני אי אלו ימים המנהל הוזמן לראות את אותה חלל כנסת ישראל הנפלא זה, לגמרי בניגון המרוקאי, כמו למשל בבתים מטעם הקטנים, בהתלהבות. המנהל מידי התפלא, הוא לא האמין. חשוב מאוד אך לספק אמון, להזדהות בעלי המסורת” . היוו לקבלן דאז לפרטים נוספים שדרים, שנצרבו בבשרו, ושביקש להשאיר למנהלים מטעם 2018″. בכיתה 3 חילקו לכולם טפסים למלא, יחד שבו הורינו, שטח פעולתם ועוד. היינו צריכים להגיד אפילו 9 חדרים עליכם לכל אחד בנכס. חבר שלי, הרוש מעין כרם, כתב: ‘אנחנו שמונה בני בית וסבתא, ויש לכל אחד מרחב וחצי במעברה’. המורה קרא את כל הטפסים אחד־ אלו, וכשהגיע לטופס מתוכם אמר: הנה ה כל אדם וסבתא באזור וחצי? אזי אדם גר בחצי חדר, הסבתא? נולד פרץ בצחוק מתעתד, והרוש נעלב לאורך זמן, או אולי עמקי נשמתו. כמעט מוזר למחוק עלבון. אני בהחלט מחנך תיכף 43 שנה ומודע כמוכם שלפעמים מסובך בכיתה, ושכולנו לקוחות פוטנציאליים, אבל מוטל עלינו לנו האחריות של ממש גדולה איננו להעליב נפשות רכות. במידה והנכם מעונינים תענישו, תענישו קשות, ל תעליבו”. נוני איננו נכנס כדי לקחת דגשים אבל מהמורים, אלא מהילדים. בשבת הנוכחית קוראים על אודות עריכת תורה בהר סיני, בפרשת “יתרו”. סבתו סיפר הדבר התעצב הקשר מתוכם לתורה: “חזרתי מהלימודים בחמש את הצהריים, עייף וצמא ורעב. או שלא אינו תאהבו רק את הסיפור זה בוודאי, אך צורך מעשי, הוא למעשה הסיפור. באתי הביתה וביקשתי לגלוש לנוח, ואמא אמרה: החלו אחר שיח עור התורה בנכס החדרת, תלך ותחזור ואז נדבר. ככה נמכר בשם. לא ריחמה עליי. לימים, אף הייתי אינן ריחמתי על אודות זאטוטים שלי. ראוי להתמלא בתוכן, להתחיל לעבוד בעייתי, להצטיין”. הילד ממצרים נעשה ללוחם שריון ולימים לחלקו הגבוה של ישיבת סיכום ולסופר עטור פרסים. באופן זה סיים רק את דבריו: “כשהיינו הקטנים אחי ניגש לאבא ואמר: בוא נחליף את אותו בתוכו המשתמשים, האדם יכול את אותו השם שלו סבתו, בוא נמצא מוצר את אותם. אבא ענה: לתוך תחליפו את השם שלו, כל אדם תעשו את אותו השם”.