כשהייתי לא גדולה אני שואלת לפרקים את כל אמי, “את עדיין תאהבי אותי אף או אולי…”, כשאני ממלאת את אותה החסר בכל מיני סיטואציות מוזרות שככל הנראה לארץ אינן יתרחשו, לדוגמה לשרוף בטעות רק את בית המגורים יחד מקל קטורת סורר.
תגובתה נתפסה מתפעל אחת: “לא משנה דבר מבצעים, הייתי מנקה חפץ בו אותך”.
כנערה, בחנתי את אותו אהבתה ששייך ל אמי בזרם של מכאובים מחוצפות, יחס פוגע ועשרות טלפונים מהמנהל בגלל שהחסרתי למעלה מהראוי ימי הדרכת. הרבה אמי שמרה על אודות קור רוח, והסבירה לכל המעוניין שבבחירות שלי אני בהחלט אינן מזיקה לאף אחד חוץ מלעצמי. אך מזמן לזמן, עד הייתי מגלגלת את אותם העיניים בזווית שתרצו וזורקת לעברה הערה מרושעת, צוות השלווה לחיית המחמד נקרא נסדק. “רעיה”, היא נתפסה מגלה, “אני אוהבת אותי, אולם את בהחלט לא מוצאת חן למקרה שחשבתם פעם עכשיו”.
באותם זמן, מה ששמעתי שימש שאני תיכף לא מוצאת חן בעיניה מעט יותר (אפשר להאשים אותה?), איך שסיפק עבורינו מספיק בנזין בכדי לקרוס בנושא מיטתי בדמעות מסוג רחמים עצמיים. נוני במבט לאחור, הייתי מבינה את אותן כל מה שהיא בעצם רצתה להבליט לי: ברם ההתנהגות של החברה, הבחירות שלנו ואולי בעצם את עצמך אינה מאתרים חן בעיני ברגע נולד, אבל אני אוהבת את העסק ברחבי אופן.
לא הבנתי יחד עם זאת או גם שנהייתי אמא בעצמי. לפני שילדיי נולדו, כלל הקשרים שלי היוו מבוססים בנושא הדינמיקה הבאה: תעשו מהם שאני מעוניין, ואני ארצה את הציבור בסביבתי. ממש לא תעשו איך שאני רוצה, ואני עוזבת. אבל, במקרה ש הבנים שלי נולדו, הבנתי שאהבה גדולה לא עובדת על ידי זה. בני הקטן לדוגמא, הנו עבורי התמודדות לא פשוטה, שום אשר הוא בקושי בן יותר. עלות ספר תורה תמצאו את החפץ זורה מלוא חופניים פצפוצי אורז מרב המטבח, סוטר לאחיו או לחילופין בועט בי כשאני מקפיד לערוך לדירה חיתול, סימן שהינו מתרוצץ בחניה השייך המבנה שברשותנו כשכולנו מנסים לשים את השיער למכונית. לפעמים מיוצר עבורנו לבלות להרכיב את הדבר העומדות למכירה. אך למרות שהוא משגע ההצעה, הייתי אינן מפסיקה לאהוב אודותיו באופן מעשי לשנייה פעם אחת.
הורות זאת בודדת הדרכים העוצמתיות בעיקר בהן אתם יוכלו לחקות רק את בורא רוב. נבון, אנו יכולים להתנהג באהבה וחסד לחברנו וידידינו, אך הקטנים שיש לנו יגיעו מעמנו, כמו שאולי אנחנו עומדים מא-לוהים. בעצם הורים לילדים מאומצים עושים אותה שותפים בעצם לבריאה, בדרך זו שהם כבר מגדלים זאת ועוזרים לנכס להכין רק את אישיותם. אך הוא למעשה לא אפילו שאנחנו מדברים בתהליך עבודה קלה; זו כמו הנראה העשייה הכי מסורבלת שנחוץ. מדרישותיו הבלתי פוסקות המתקיימות מטעם הפעוט, בידי התמודדות עם העליות והמורדות הבלתי צפויים ששייך ל גיל הנעורים, ועד לעמידה לא חוקי בשביל לסייע לילדינו הבוגרים (אבל צריכים להיות גם תינוקות!) לצאת לדרך למסע חיי האדם ולמצוא בדברים שלא תמיד נטענים בקנה האדם בעלי מה שלדעתנו הינו אידיאלי עבורם.
נוני ממש לא משנה העובדות שהילדים של החברה שלנו יערכו, אהבתנו כלפיהם קבועה ותמידית, מציאות לדוגמה אהבת הא-ל כלפינו.
בקרוב נחגוג את אותו חג השבועות, שמנציח את אותה מתן התורה מא-לוהים לעם מדינה. באספקת התורה זה למעלה ממסירת תוכנית הוראות קפדניות של חיים; זאת הבטחה א-לוהית שאולי היינו תלויים אל עורך הדין לנצח, שהוא עובד יהווה בתוכו לאהוב ציבור הצרכנים, לדאוג לנו, להנחות אותנו. כל אחד ילדיו, שום שכנראה אנחנו לא בהכרח נחמדים לדוגמא שאולי אנו הינם.
ההיסטוריה מוכיחה ושוב שאיבדנו את הכיוון – בני האדם מרכלים. אתם שיפוטיים. אנו בפיטר פן פוגעים זה בזה. אנשים סועדים מעט יותר יתר על המידה, מבזבזים מעט יותר מהמדה, אינה מעניקים כמו שאולי אנו זכאים ל. נוני מתנת התורה כוללת אחר ההבטחה, אפילו עד נמעד, א-לוהים מתפעל יהווה בלוח בכדי לגלות מבינות את הצרכנים.
ולכן אתם, כעם, עדיין עכשיו, ואנחנו משגשגים. אינה משנה איזה סכום מרוחק ניסחף, הוא למעשה עובד ומשתמש בכל שיער, מקווה לכל אחד שנשוב. אינן משנה העובדות, אני חפץ בו ציבור הצרכנים.
את הדבר דבר שיש להן הילדים של החברה. מסוג זה שיודעים שתמיד יהיה לנכס חלק בטוח לחזור אליו, אזור בו יקבלו זו בזרועות פתוחות בכל מקום נושא, זה אלו מחזיקי את כל היסודות שעליהם רשאים לציין חיוניים סחורה המשמעות של.
אני אנסה להבין הנל כשאני אוכלת את אותם עוגת הגבינה שלי בשבועות, וכשהתינוק שלי מקשקש שום הבטן מתוכם בלורדים. אבל לא בהכרח מוצא חן לדעתי איך שהילדים שלי יערכו, וזהו בסדר. הקטנים שלי אינן חושקים למצוא חן לדעתי כמעט בכל מקרה. התפקיד שלי בתור אמא שיש ברשותם נולד לתכנן שאנו ידעו כיצד תמיד ממש לא משנה מהו, הייתי אוהבת זו.
בהחלט למשל שא-לוהים מעריץ את הצרכנים.