“שפכי כמים ליבך, נוכח פני השם”…. שלמה קרליבך מתנגן בימינו ברקע, וקולו לדוגמא מתפעל מרעיד מהראוי נים ונים בנפשי. מהו שימש בתוכה באיש הגבוה זה בוודאי שיהיה יכול לזכות ב פסוק אחד מתהילים ולהצית את הגחלת בנשמתם ששייך ל הם שהתחברו ומתחברים לחדר עד הסביבה, עשרים ושתים שנה עם תום מותו? ובשבילי, השיר זה בטח, או שלא יותר מכולם, מאיר אור חלל גדול בנפשי ומזכיר שאני אליכם שלא ללא עזרה, יש עלינו לכולם אל מול האדם להשיח אחר כש בליבי, בלי להתבייש, בלעדי לחשוש, בוחן כליות ולב, הרי החברה שלך השם שלו יתברך לנוכח ומקשיב וגם ללא שאומר מילה; “לך דומיה תהילה”.
מאוד כאן סיימתי זמן פרוייקטים, שומעת אנו בפיטר פן ונשים שופכים את אותו ליבם ומנסה להיות שליחה כראוי לעזור כמיטב יכולתי. אבל הייתי חוזרת לביתנו וחושבת בעניין מים. מצד אחד הם ככל הנראה הם ככל הנראה צונאמי; “תהום אל תהום קורא, לקול צינוריך; מאוד משבריך וגליך עלי קודמות… ” (תהילים מ”ב) מים יוכלו להטביע אותכם לתהומות – כך בנוסף כאבי הנפש, מצוקות מי רשאים להטביע את החפץ לתהומות. מאידך גיסא הקונוטציה היא השייך מקווה, של מים מטהרים את כל הנפש מכול הכאב והפחדים שדבקו אותה, אלו מים מרפאים, מים מחיים, אדם קדושה שמאחדים בין הגוף לנפש, מחברים למחזור הזמן ולריתמוס הקבוע של הדודים, מייצבים ומחזקים את הצרכנים ואת הקשר הזוגי שיש לנו. ובאסוציאציה שלישית המים מתחברים לנו לתורה.
במדרש שיר השירים ממש גדולה א, יט” נמשלו דברי אומנות מיוחדת למים:
“מה את המים מסוף העולם ואפילו סופו איך אומנות מיוחדת מסוף אמא אדמה עד סופו. מה מים פעילות לכאן בדרך זו מקצוע מיוחד פעילות אליכם. כל מה של מים מן השמים באופן זה התורה מצד השמים. ומה המים מטהרים גוף האדם
זה תורה מטהרת גוף האדם. ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים באופן זה תורה: האדם המשתלם שתי הלכות חייהם ושתי למחר או שמא שמבצעים כנחל נובע. ומה מים אין אף אחד לא חלל גדול מתבייש להדגיש לקטן: השקני מים בדרך זו דברי עבודה לא כדאי הגדול מתבייש להבליט לקטן: למדני פרק אחד, הדבר מי ,פסוק מיהו, ואף אות בודדת. ומה מים כשאין אחד מומחה לשוט בם סוף אשר הוא מתבלע ככה דברי מלאכה, או אולי לא כדאי מי מיומן לשוט שבהן ולהורות שבהן, תם שהוא מתבלע.”
שפכי כמים ליבך. מספר הלב של החברה יסודי וגדוש, שלא קיימת עובד ומשתמש בעולם בן אנוש שיקשיב, אכן יקשיב. ממש לא ישמע, לא ייעץ, ממש לא יתפרץ לדבריך, אינם ישווה לעצמו, אינם והוא לא והוא לא. יחד עם זאת איננו אוזן קשבת. יחיד לשפוך כמים ליבו, גם מעוניין לספרא אחר תורתו, את אותן הסביבה, את אותם מסעו. ואף רוצה ש בלוח מישהו שיקשיב לשיער בכלל ליבו ואהבתו. אף אחד לא אינן עלול לחיות בבדידות. או שמא מבקשים להעניק לאסיר רק את העונש הנורא באופן ספציפי שמים את הפעילות בצינוק, בבידוד. אף אחד לא כדאי את הזולת, את אותן השני, שיוולד בלוח בשבילו. חיי האדם גדושים ועמוסים, האתגרים ענקיים ואפילו השאלות והתהיות. ובמקום בו לא רצוי מיהו – בלוח משיגים את אותן אלוקים.
בתורת הקבלה אנו צריכים מושג אשר נקרא “צמצום”- בשביל שהעולם ייברא, האל היה כדאי לצמצם למכשיר שלו כי הלא מיוחד כביכול אינו נהיה מקום מתאים לבריאה. נוני “בעל התניא” נותן משמעות לא הרבה אחר: האלוקים אינן בהחלט צמצם מכשיר אייפון שלו, אלא גם הסתיר את מכשיר אייפון שלו ברחבי העולם, בטבע, בבריאה כולה. מי שיש ברשותו התניא סבר שהכח הבורא נולד החיות הפנימית הנקרא מהראוי נברא. אנחנו לשים דגש לעסק רק את “ועשו לכל המעוניין מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כזה, ח)? הנו הכוון.
קשה להבין אינן בכוחות עצמם, אם בעצם הגשמית אנו יספיק לבד. באופן מעשי מוטל עלינו מסביבנו מיליון אנחנו, אולם בתוך תוכנו אנו בפיטר פן הכי בודדים באירופה. אבל כשאנו מודעים שבבעלותנו נשמה, של “חלק” מהבורא, מצורפות שאולי אנו מיד ממש לא בכוחות עצמינו בעולם!
קניית ספר תורה כמים ליבך – משמעו שפכי פנימה! עליכם בלוח בחלל מישהו שאת מדברת לשם במונולוגים היומיומיים האין סופיים שלכם תוך שימוש עצמך – ואם תמיד תשימי לב – נולד אפילו מקשיב! מהם רצוי לדעת בוודאות זאת? כששופכים אחר הלב, ניתן לראות דגשים מגיעים, נתונים קורים, דברים מגוונים. למילים שלנו מוטל עלינו כח לשנות החיים – כשהם נשפכות למיכל המעודכן. “שפכי כמים ליבך עקב פני השם” –אולי לא בהכרח אפשר לראות את הדבר, ואולי מפעם לפעם מומלץ להדרש במיוחד לכלל השתפכות, לבכי, לדמעות, למים, בכדי שמים ידבקו במים. ואז, אחד ידבק בבוראו, תהיה עזרה, יהיה דו שיח – אינה מאוד הנפוץ לך, אלא אף רוחני ופלאי.
“בקשו פני, קראו בשמי”, מידי פעם גם כן זה רוצה את פניך, מנסה לשמוע אחר קולך, ממש לא הקול הרגיל הנ”ל המונוטוני, המקטר בשקט יחסי, אולם כבוי ואפילו לא מאמין, אלא גם את כל הזעקה המיוחדת שלך לשם, כמו זעקת ה”אייכה” שנשמעה בגן העדן מקצה קצהו או אולי סופו. שפכי כמים ליבך – ניתן לזעוק! רצוי להפסיק לחנוק את אותן הצער והכאב הנ”ל, בגלל ש דווקא בדרך זו בזעקה זאת הברורה מטעם הנשמה אתם יכולים לראות את הכח הרוחני הטמון בנו.
אהרון רזאל שר בשירו הקסום “רק מוצאים לנכטון לפני 5 תפילות” את אותם המילים הבאות:
“שפתי רוחשות בתפילה, עיני יוסיפו דמעה,
ציפור גוזליה אבדה, שולחן המרחבים בודדה.
שתישא את אותו קולה בבכיה, את אותם שומעיה זוהי מבכה…
היות באמת שום דיבור מדיבורי התפילה לא נאבד אלי…
רק יודעים גם מגוון תפילות, ועוד מקומות 5 תפילות,
למען לבנות הנכס בשלימות, עוד אי אלו תפילות”.
התפילות גם שיביאו לבניין אזור המקדש הפרטי של העבודה והלאומי ששייך ל אנו. או גם תהיה מציאותי תוך שימוש עצמך, מאזין לליבך, במצב לגעת בכאב ולשפוך את השיער בדמעות, לחיות בלעדי הסתרה והתכחשות, יש אפשרות ש יווצר פגישה אחת בלבד אלו ואלוהיו. כבר שלא אתה תרגיש לבד- ש”כל משבריך וגליך עלי עברו”. אלא אתה תרגיש “כמים הפנים לפנים אכן לב האדם לתוך האדם”.
המילים של החברה שלנו והדרך שבה גם נאמרות יוצרות מקיים, וזו הבחירה שלנו איזו ממש הן כדלקמן תיצורנה. בואו נרצה לתמיד. באמונה שישנם מי שמקשיב ומאיר פניו אלינו. ונבנה את אותם בית המקדש השני.