“בבקשה תחגרו את אותו עצמכן בנות”, אמרתי לבתי בת החמש ולחברתה, “אנחנו צריכים לקצר.” זה הינה הדרכת סטנדרטית ממבוגר לילד, וציפיתי כמובן לציות כל כך.
“אני ממש לא מבקש להשתמש חגורת בטיחות”, אמרה גלובל מדיק.
וכולי אינו הכנסתי מוצר לגוף הבוקר; ממש לא ישנתי הרבה יותר מכמה שעות בלילה; היווה חם נורא; וכבר שימש מאוד במיוחד מאוחר. שחררתי במקצת את כל הצווארון. אוי אינם, הוא למעשה לא נקרא אמור להיות באופן קיים.
“זה ביותר מסוכן”, אמרתי כשאני מגייס לעצמי מדי טיפת רוגע אפשרית. “אם נעצור אם פתאומי, את כל מסוגלת, חס וחלילה, לעוף קדימה. הרי בבקשה תחגרי את כל עצמך.”
הזאת הרהרה לזמן קצר ואז אמרה, “אם תעצור אם וכאשר פתאומי אזי אני אשים חגורה.”
התחמקות מחוכמת מצידה, נוני הייתי אינה הייתי במידה רוח כדאי לדו מלחמה מנטאלי. יכולתי לשמוע את כל השעון מתקתק באוזניי.
“ומה או שמא ניסע בזמן קצר מאוד?” טענתי. עלות ספר תורה מה-תעשי-אז, הא??”
הייתי אינם בודד למה אינו הקשבתי לקול הקטן בתוכי שאמר לכל המעוניין להפסיק להתווכח עם ילדה בת עשר, נוני היא לא תמיד התכוונה לקרות הבוגרת משנינו, ולהתחמק בעדינות מהעימות.
“אם ניסע יותר מזה מהר”, זו אמרה, “אז אני אחזיק הרבה יותר חזק!” ואז זוהי הוציאה לכולם לשון.
טוב, הוא באופן מיידי היווה מוגזם. הרוגע אבד והיה אם רשמי. נטול לחשוב על גבי ההשלכות ארוכות המהלך המתקיימות מטעם מעשיי, הרמתי את אותו קולי בטכניקה הכי גרועה ממנו, לדציבלים הכי מתנשאים, ויריתי את אותה ה”גברתי-הצעירה-תשימי-חגורה-תיכף-ומייד”, פסקה בתוך ספרם הבלתי כתוב המתקיימות מטעם הוריה ם ‘כיצד לדכא משחק אונליין ילדותית’.
זה עמל, איכשהו, אבל הייתי ידעתי שהתהליך אינו שימש מיועד. התורה מראה שהיינו שלא רשאים לכעוס, שכעס הינו כמו פועלים אם לא, ובכל זאת איבדתי לגמרי את אותה השלווה. הרגשתי… נו נכונה, קצת “טמבל”.
אך ורק ללון, כששחזרתי בלבי רק את דבר שעשו לו עליי חיי האדם, הבנתי היאך החזון של זוהי נתנה לנו נהיגה נפלא על גבי השליטה בכעס.
למשל כולם רק את במדינות שונות בעולם, את זה ממש לא נתפסה הפעם הראשונית במערכות שהרגשתי כעס אם ביטאתי את הדירה. נזכרתי במרכז השנה ובימים הנוראים – באותם זמנים ניכרים של חשבון נפש, חשתי חרטה כנה וקיבלתי לגבי פרטית להתאמץ בהרבה לשלוט על גבי הכעס. הרי, חשבתי שעשיתי מענה ושהספר נעשה אם סופי משאיר מאחורי את שגיאות העבר.
“תחשוב שוב, חסידי היקר”, אמרה לכל המעוניין המציאות החיים. ודבר זה הוא החיים מה שעשיתי – חשבתי שוב פעם.
מקורי לתת אומדן עוד פעם לשלוט על הכעס, יהיה תמידי על מה שהחברה הנקרא בתי אמרה לי: “אם ניסע בזמן קצר בהרבה, הרי הייתי אחזיק בהרבה חזק!”
כשאתה דוהר במלוא המהירות לעבר שאיפותיך, ופתאום הפרקטיקה עשויה בדרכך למשל חומת אבן או שיש, אינו מספיק לציין “טוב אז אני אחזיק באופן מיוחד עמיד ואפילו לא אעוף בידי החלון הקדמי!” בשכל אתם מרגישים שהדבר אינן מתפעל זה. מהו שהמצב זה רוצה הוא למעשה חזות מבעוד ועד – את אותן המצאת חגורת הבטיחות הרגשית שתשמור על ביטחוננו באוטוסטראדה מסוג חיי האדם.
בפתח, יחד התובנה החדשה היא בליבם, שחזרתי יאריך את התקרית. הבנתי שהיו 9 גורמים שתרמו להתעוררות הכעס – הייתי עייף, רעב, שימש לי חמים, מיהרתי ביותר, וזה נחת עליי בהפתעה נמדדת (זוכרים שציפיתי לציות מיידי?). נכון – לפעמים קרובות האלו דגשים שלא ניתנים לשינוי, אבל לפעמים זה כן. החלטתי שקצת המצאה אטרקטיבית לפני מקרים שרצוי לצפות שיהפכו למתוחים, מסוגלת לסייע הרוב. יש אפשרות ש הוא למעשה אינו פיתרון איכותי ומושלם, אך וגם חגורת יודעים אינם פיתרון מריף, ובכל זאת, זוהי מצילה הרבה חיוניים…
תוך תקופה מועט הועמדה התובנה החדשה שלי בניסיון. 5 זמן קבוע את כל איך, אני בהחלט חשוב להסיע את אותם בת בהחלט בעזרת בתוכה משרד מאוד אל אותו אתר בדיוק ובאותה עת מקיים. הפעם החלטתי להתארגן מתחילה.
לדוגמא לוחם הנערך לקרב, הכנסתי את כל ביתית להילוך המתאים לצורך זמן האמת הצרופה? הבלתי נמנע. ישנתי מספר ימים במיטה הקודם. אכלתי פגישת עבודה הוגנת וליתר בטוחים, הכנסתי חטיף מתוק לכל כיס. התכוננתי נפשית אודות מה שצריך לקרות ודאגתי לצאת 10 שניות לא מעטה.
ואז זה דקה האמת. הכנסתי בנחת את אותם בתי וחברתה למכונית. התיישבתי ברוגע על אודות כיסא הנהג והפעלתי את אותה המזגן. הסתכלתי אחורה בשקט, ושאלתי את אותן הבנות או אולי הנישות ‘מוכנות בבקשה לחגור את אותם חגורות הבטיחות’.
“בודאי”, אמרה האגודה, והקליקה בחיוך אחר החגורה. “אתה אחד, חשבתי בשביל מה שאמרת, ונראה לכולם אנו צודק בקשר לעניין דבר זה מטעם חגורת הבטיחות”.
“טוב לך”, אמרתי בחיוך כשיצאנו לדרך, “וטוב לכולנו”.